עיקרי הדברים
- מחקר של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס משנת 2007, בהובלת החוקרת טרייסי מאן, מצא ששליש עד שני שלישים מהעושים דיאטה חוזרים לעלות ביותר ממה שירדו, תוך ארבע עד חמש שנים, וייתכן שהמספר האמיתי גבוה עוד יותר.
- מרשם המחקר הלאומי לשליטה במשקל בארצות הברית עקב אחרי יותר מעשרת אלפים אנשים, ומצא שמעל 87% מהם שמרו על ירידה של לפחות עשרה אחוזים במשקל גם עשר שנים אחרי.
- ההבדל בין "לרדת במשקל" ל"להיות אדם רזה" הוא ההבדל בין תפריט זמני לבין זהות קבועה.
- תפריטים קשיחים בדרך כלל לא מחזיקים מעמד כי הם בנויים לשרוד אותם, לא לחיות בתוכם.
- שינוי אמיתי עובר דרך ארבעה שלבים, והשלב הרביעי, זהות של אדם רזה, הוא זה שבאמת קובע אם המשקל יישאר למטה.
רוב האנשים עולים בחזרה במשקל כי הם מטפלים בפרויקט, לא בזהות
רוב האנשים עולים בחזרה במשקל כי הם התייחסו לדיאטה כאל פרויקט עם תאריך סיום, ולא כאל שינוי קבוע. תקשיבו, אני יודע כמה זה נשמע מובן מאליו כשאני כותב את זה ככה, אבל זה בדיוק המקום שבו כולם נופלים, כולל אני, שוב ושוב, בשנים שבהן הייתי עולה ויורד באותם עשרה קילו כאילו זה תחביב.
המחקר המדובר של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, שמזוהה עם החוקרת טרייסי מאן, מצא ששליש עד שני שלישים מהאנשים שעושים דיאטה חוזרים לעלות ביותר ממה שירדו תוך ארבע עד חמש שנים, וגם זה כנראה עוד הערכה שמרנית. באותו מחקר עצמו, בין הנבדקים שנעקבו במשך פחות משנתיים, כ-23% עלו בחזרה ביותר ממה שירדו, אבל בין מי שנעקבו במשך שנתיים ומעלה, המספר קפץ ל-83%.
זה לא סתם סטטיסטיקה עצובה. זה אומר שהזמן הוא לא בן ברית של שמירה על משקל בשיטה הישנה, הוא אויב שלה. ככל שעובר יותר זמן, כך גדל הסיכוי שהאדם חוזר לדפוסים הישנים, כי הדפוסים הישנים מעולם לא באמת השתנו. הם רק הוקפאו לתקופה, בכוח רצון, עד שכוח הרצון נגמר. וכוח רצון תמיד נגמר. זה לא פגם באופי, זה איך שהמנגנון עובד.
ההבדל בין לרדת במשקל לבין להיות אדם רזה
לרדת במשקל זה מספר שמשתנה, להיות אדם רזה זה זהות שמשתנה, וזה בדיוק ההבדל שקובע אם המשקל יישאר למטה. אני אוהב להסביר את זה עם דימוי שאני חוזר אליו הרבה: יש הבדל ענק בין "בן אדם שמנסה להפסיק לעשן" לבין "בן אדם שלא מעשן". הראשון נלחם כל יום מול הפיתוי, סופר ימים, מתאמץ. השני פשוט… לא מעשן. זה לא חלק מהאופציות שלו בכלל. הוא לא נלחם, כי אין קרב.
אותו דבר קורה עם המשקל. מי ש"עושה דיאטה" נלחם כל יום מול העוגה, מול הפיתוי, מול הרעב. מי שכבר "אדם רזה" בזהות שלו פשוט חי אחרת, בלי המלחמה היומיומית. הוא לא "נמנע" מהעוגה, היא פשוט לא באמת אופציה רלוונטית עבורו יותר, בדיוק כמו שסיגריה לא רלוונטית למי שלא מעשן.
השינוי הזה עובר בדרך כלל דרך ארבעה שלבים. בשלב הראשון אתם עדיין ב"ניסיון", אתם מנסים דיאטה וכל יום זה קרב. בשלב השני מתחילים הרגלים חדשים, אבל הם עדיין שבירים ותלויים במוטיבציה. בשלב השלישי ההרגלים מתחילים להרגיש טבעיים יותר, אבל הזהות הישנה עוד מתגעגעת. ובשלב הרביעי, שהוא ההבדל האמיתי בין הצלחה זמנית להצלחה קבועה, אתם פשוט הופכים ל"אדם רזה". לא כי החלטתם על זה בבוקר אחד, אלא כי צברתם מספיק ימים, מספיק בחירות, מספיק הוכחות לעצמכם, עד שזה נהיה מי שאתם. אם אתם רוצים לקרוא את הסיפור המלא שלי על התהליך הזה, מהעודף משקל ועד הירידה והשמירה לאורך שנים, יש לי סיפור אישי שלם על התהליך שמפרט את זה.
הסיפור של קרובת המשפחה שהפכה את המטבח לבשרי
זהות מנצחת פיתוי, וזה נשמע מוזר עד שרואים דוגמה חיה של זה. יש לי קרובת משפחה דתייה ששומרת כשרות במטבח שלה, וכמו הרבה בתים דתיים, היה לה מטבח כשר עם הפרדה מלאה בין בשרי לחלבי. היא שמה לב שהיא כל הזמן נופלת על עוגות ומאפים חלביים, בכל אירוע, בכל שבת, בכל ביקור אצל אמא. אז יום אחד היא עשתה מהלך שנשמע לי קיצוני כשסיפרו לי עליו לראשונה: היא הפכה את המטבח שלה לבשרי בלבד. לא "בשרי ברוב הזמן", בשרי, נקודה.
ופתאום, פאקינג, זה עבד. לא כי היא פיתחה כוח רצון על-אנושי מול עוגות שוקולד, אלא כי היא הוציאה את הבחירה מהמשוואה. במטבח בשרי, עוגה חלבית פשוט לא קיימת כאופציה. היא לא נלחמת בפיתוי חמש פעמים ביום. היא בנתה סביבה וזהות שבהן השאלה בכלל לא עולה.
זה בדיוק מה שאני מתכוון כשאני אומר שזהות מנצחת פיתוי. היא לא "מנסה שלא לאכול עוגה חלבית". היא בן אדם ש"לא אוכל עוגה חלבית", כי אצלה בבית זה פשוט לא קיים. תעבירו את זה למשקל: מישהו שכבר "אדם רזה" בזהות שלו לא נלחם מול הפיתוי בבית, הוא בנה סביבה שבה הפיתוי בקושי נמצא שם מלכתחילה.
תפריטים קשיחים נכשלים כי הם בנויים לשרוד, לא לחיות בתוכם
תפריטים קשיחים ומדויקים נכשלים בטווח הארוך כי הם בנויים לשרוד אותם, ולא לחיות בתוכם. תפריט עם כללים נוקשים דורש משמעת שאין לה סוף תאריך. הבעיה היא שכל משמעת נגמרת, בגלל אירוע, בגלל תקופה קשה בעבודה, או סתם כי נמאס. וכשהתפריט הקשיח נשבר פעם אחת, הוא נשבר לגמרי, כי הוא לא היה בנוי מלכתחילה לגמישות.
מעקב של עשר שנים אחרי חברי מרשם המחקר הלאומי לשליטה במשקל בארצות הברית, שפורסם בכתב עת אמריקאי לרפואה מונעת בשנת 2013, הראה משהו מעניין: ירידה בפעילות גופנית, ירידה במשמעת התזונתית, ירידה בתדירות השקילה העצמית, ועלייה באובדן שליטה על האכילה, כל אלו נקשרו לעלייה חוזרת גדולה יותר במשקל. במילים אחרות, זו לא "התפרצות" חד פעמית שהורסת הכל, אלו הרגלים קטנים שנשחקים בהדרגה.
כלים גמישים, כמו קלוריק סייקלינג (שינוי מכוון בכמות הקלוריות בין ימים שונים בשבוע), יכולים לעבוד טוב מאוד כשהם משמשים אנשים שכבר בנו בסיס יציב של הרגלים והבנה עצמית. הם מסוכנים כשהם משמשים כדרך לברוח מהעבודה האמיתית,